דף הבית / חדשות / חייה הסודיים של יהודייה בבירת האימפריה הנאצית בברלין
16-04-2015 11-53-47

חייה הסודיים של יהודייה בבירת האימפריה הנאצית בברלין

פרסומת חיצוני

מארי יאלוביץ' הפכה לאחת מ-1,700 "הצוללות", יהודים שחיו שקועים בברלין תחת זהות בדויה. כדי לשרוד לצד אלו שביקשו להשמידה ניהלה קשר עם מעריץ של היטלר, גרה בבית פושעת נאצית ונאלצה להסכים לעסקאות אפלות. "בזמנים אבסורדיים, אפשר להינצל רק באמצעים אבסורדיים"

1684395-18

בסתיו 1941 החל הגירוש של יהודי ברלין למחנות ריכוז. בין הנשים שקיבלו צו גירוש שכזה היתה דודתה של מארי יאלוביץ', צעירה יהודייה שחיה בגפה בעיר. הדודה, גרטה, ביקשה בייאושה מאחייניתה להצטרף אליה למסע. "למה שלא תבואי איתי מרצונך? הרי במוקדם או במאוחר כולם יצטרכו ללכת", אמרה. יאלוביץ', אז בת 19, התייסרה אבל לבסוף אמרה לדודתה: "את אינך יכולה להציל את עצמך, אבל אני הולכת לעשות כל דבר כדי לשרוד".

שנתיים מאוחר יותר, במאי 1943, הוכרזה ברלין כ"יודנריין" – מטוהרת מיהודים. לפני המלחמה מנתה הקהילה היהודית 163 אלף תושבים ועם תחילת מלחמת העולם השנייה ירד מספרם לפחות מחצי. בחלוף ארבע שנים נוספות של הגבלות, רדיפות וגירושים באה ההכרזה החגיגית: ברלין, טענו הנאצים, הפכה לעיר נקייה מיהודים. בפועל, מארי יאלוביץ' ויהודים נוספים המשיכו לחיות בעיר בשנות המלחמה. יאלוביץ' הפכה לאחת מ"היו-בואט", הצוללות – כ-1,700 יהודים שחיו שקועים מתחת לפני השטח הברלינאי, אנשים ששרדו משעה לשעה כשהם מחליפים מקומות מסתור וזהויות. בתנאים של סכנה מתמדת הם הצליחו לשרוד בלב בירת הרייך השלישי, כשהם מוקפים בבכירים שבנאצים. זהו סיפורה של אישה צעירה, חכמה ומסתגלת, ערמומית ובעלת תושייה, שהיתה נכונה לעשות כל דבר כדי לשרוד בתנאים הקשים ביותר, גם כשהערכים עליהם גדלה הפכו לשוליים. יאלוביץ' התנגדה כל חייה להגדרתה כבלתי חוקית בזמן ששהתה בזהות בדויה בברלין. "הטכנולוגיה של רצח ההמונים הגדול בהיסטוריה היתה בלתי חוקית", אמרה. "לכל אחד יש זכות לחיים. הנאצים היו בלתי חוקים, לא אני".

במשך כ-50 שנה היא נשאה בקרבה את זיכרונות השואה. היא נישאה להיינריך סימון, יהודי גרמני ששירת בצבא הבריטי, ושיקמה את חייה. במרוצת השנים הפכה יאלוביץ' לפרופסור לפילוסופיה וללימודים קלאסיים באוניברסיטת הומבולדט שבמזרח ברלין. לעתים היא סיפרה באקראי על אירועים מתקופת השואה בתוך חוג משפחתה, מדי פעם הרצתה קצרות על הנושא ופעם אחת התראיינה לחוקרת. אך מעולם לא סיפרה את סיפורה במלואו. בחג המולד 1997 הניח הרמן סימון, בנה, מכשיר הקלטה על השולחן בביתה וביקש ממנה לפרוש את קורותיה. יאלוביץ' הקליטה 77 קלטות בסדר כרונולוגי, ללא שאלות וללא הפסקות. אלו תולדות מסע הישרדותה.

1889209-18

למרות השנים שעברו זכרה סימון-יאלוביץ' את קורותיה לפרטי פרטים. היא זכרה את דמויות המפתח, האירועים הנוראים וגם את רגעי השלווה והחום הנדירים או מצבים קומיים ספורים. היא ידעה להמשיך את התיעוד בדיוק בנקודה שבו נקטעה ההקלטה הקודמת ובדרך כלל בדיוק מרשים. בנה, היסטוריון, וידא את העובדות ומצא שעל פי רוב, הזיכרון של אמו לא הכזיב. חלק מההקלטות נערכו בבית החולים שבו אושפזה, והאחרונה שבהן הוקלטה ימים ספורים לפני מותה בספטמבר 1998, כשהיה ברור שההקלטה גובה ממנה מאמץ גדול. "כבן, לא היה לי קל לשמוע את ההקלטות, אבל כהיסטוריון יכולתי לעשות זאת", אמר הרמן. "זה היה רחוק מאוד והיא שרדה, זה היה הדבר החשוב ביותר עבורי".

השנה יצא לאור הספר Gone to Ground בתרגום אנגלי, לאחר שעורר עניין רב בגרמניה. 77 הקלטות ויותר מ-900 עמודים של טקסט צומצמו לכ-300 עמודים, שבהן מתוארות שנות המלחמה של מארי יאלוביץ' באופן נטול רגשות וישיר. אין רגשנות, רחמיים עצמיים או זעם, אלא תיאור של הזוועה והאבסורד של השנים שבהן יאלוביץ' ושאר יהודי ברלין חיו בקרבה אינטימית לאנשים שרדפו אותם ואת בני עמם. הסיטואציה הזו, של סכנה מתמשכת ומתמדת, מתומצתת בסצנה אחת שקרתה לזוג מכרים נשוי. השניים קיבלו מאישה בעלת אמצעים הצעה לקבל מקום מסתור ולשרוד את המלחמה. אך היו לה תנאים: היא הציעה לזוג שתשכור את הבעל לתקופה בלתי מוגבלת ובתמורה תספק להם כסף ותלושים לקצבאות מזון. על פי העסקה, בני הזוג יכלו להיפגש רק פעם בחודש, ללא התפרצויות רגש או קיום יחסי מין. הזוג ביקש עצה מחברים אחרים והתשובה היתה נחרצת: "בזמנים אבסורדיים, הכול אבסורדי. אתם יכולים להציל את עצמכם רק באמצעים אבסורדיים כי הנאצים רוצים לרצוח את כולכם". בני הזוג הסכימו לבסוף לעסקה.

יאלוביץ' מתארת זמנים מחרידים, מצבים מגוחכים ואנשים שיעשו הכול כדי לשרוד. הוריה מתו ממחלות לפני תחילת הגירוש וההשמדה של יהודי העיר, ואחיה, יהודי חרדי, מת מרעב אחרי שסירב לאכול מזון לא כשר. היא נותרה לבדה, נערה-אישה בברלין העוינת והרצחנית. בתחילת המלחמה עוד עבדה בכפייה במפעל סימנס, אבל אחרי שהצליחה לעזוב החלו חייה כצוללת בברלין.

1889210-18

ביוני 1942, בשש בבוקר, נשמע צלצול בדלת הבית שבו התגוררה. איש גסטפו ביקש ממנה להתלוות לחקירה קצרה שאחריה, אמר, תוכל לחזור לביתה. היה ברור לה מה משמעות הדבר. יאלוביץ', לבושה רק בכותונת לילה, ביקשה רשות לאסוף מספר חפצים וניצלה את ההזדמנות כדי לברוח לרחוב. שם היא נתקל באיש גסטפו נוסף והצליחה להערים גם עליו. כך, עם ארנק וכותנת לילה בבוקר ברלינאי, החלו חיים בצל סכנת מוות תמידית. עובר אורח נדיב העניק לה מעיל ארוך ומשם היא המשיכה לדירת מכרים. יאלוביץ' ניצלה בדרך נס, וירדה למעמקים. זאת לא תהיה הפעם האחרונה.

בשלוש השנים הבאות חיפשה יאלוביץ' דרכים לצאת מגרמניה, פעם באמצעות אירוסים כושלים לאזרח סיני ופעם במהלך נסיעה לבולגריה שלא עלתה יפה. הכישלונות הללו הובילו אותה חזרה לברלין, או למקומות מקלט שונים ומשונים. אחד מאותם מקומות היה דירה של מנהל במפעל גומי, בן 50, שקנה את חברתה תמורת 15 מארק ממלצרית בבאר באזור קרויצברג. האיש לקח אותה לדירתו, שם התפאר בפריט הקרוב ביותר לליבו: שערה מפרוותה של כלבת הרועה הגרמני של אדולף היטלר, אותה רכש ומסגר. יאלוביץ' מצאה את עצמה בביתו של נאצי אובססיבי ומטורף. כשדמעות בעיניו סיפר לה כי למרבה אכזבתה הוא אינו מסוגל לקיים יחסי מין. יאלוביץ' הצליחה בקושי רב לשמור על שלוותה ולזייף אכזבה. רק בחדר הרחצה היא נשאה בלבה תפילת הודיה קצרה. במובנים רבים מדובר היה בסידור כמעט אידאלי עבור יאלוביץ', אך הוא לא האריך ימים. הנאצי טען שהוא יכול להריח יהודים, והשהייה במחיצתו הפכה למסוכנת כשהחל לחשוד כי היא איננה ארית טהורה.

יאלוביץ' התכוננה לחיים בברלין מתחילת המלחמה. היא נראתה כאישה גרמניה רגילה, נעזרה במבטא המקומי שלה ולמדה את העיר ומנהגיה תחת השלטון הנאצי על בוריים. היא נהגה לשוחח עם שוטרים בתקופת עבודתה במפעל סימנס, אז עדיין ענדה את הטלאי הצהוב, ולברר מה מותר ומה אסור ליהודים. כשנאסר על יהודים להשתמש בתחבורה ציבורית היא הציקה לשוטר בשאלות עד שייעץ לה "להסיר את הכוכב המעצבן הזה – ואף אחד לא יידע שאת יהודייה". היא הרגישה את הלך הרוח בעיר, את היחס ליהודים, את האזורים שבהם נותרו עוד כיסים של אנשי שמאל ואנטי-פשיסטים. היא למדה להסתיר את דעותיה ולא להתווכח על המלחמה. כל יום זימן סיטואציה חדשה אליה היא נאלצה להסתגל במהירות.

לעזרתה נחלצו יוהנה קוך ובעלה אמיל, שני פעילים אנטי נאציים שחיו בבית הקיץ של משפחת יאלוביץ'. יוהאנה נתנה למארי מסמכים מזויפים שנשאו את שמה, ואלו שימשו את מארי במשך שנות המלחמה. קוך העניקה למארי את שמה וסיכוי לשרוד, ובתמורה קיבלה משמעות לחייה שלה. "היא (קוך) לא היתה חופשיה מקנאה, היא רצתה שאהיה תלויה בה ואשאר ענייה כדי שהיא תוכל לטפל בי ולנחם אותי", היא כתבה.

אלו לא היו זמנים להקפיד בהם על צניעות מינית ומוסר. יאלוביץ' נאנסה כמה פעמים והיתה שותפה לקשרים רומנטיים אומללים. פעם היא נאלצה לשכב עם בעלה של אישה שהעניקה לה מסתור, ופעם אחרת הרתה למאהב ונאלצה להפיל את העובר. "לא היו לי ייסורי מצפון. רציתי לחיות ולא היתה לי ברירה. אבל הייתי עצובה", היא כתבה.

1889242-18

אלו היו חיים שבהם כל אדם בו היא פגשה וידע את סודה עלול היה לבגוד בה ולהסגיר אותה לגסטפו, כולל יהודים שזכו להגנה בזכות הלשנה על אחיהם. זה היה תפקיד חייה, ובכל יום היא התכוננה לרגע שבו היא תאלץ לחפש מקום מקלט חדש, בין אם זו שכנה שסלדה מהנאצים או משפחה שכולה שהגניבה מסר חתרני למודעת האבל. יאלוביץ' לא יכלה ללמוד באוניברסיטה אבל למדה לשרוד, להתכונן ולהעריך את הבאות. היא חברה להולנדי בשם חריט ברחרס, אדם שלא היה קרוב לה ביכולותיו האינטלקטואליות ואף היכה אותה מדי פעם, אבל סיפק לה את ההגנה הדרושה וגם רגעי דאגה כנה וחום נדירים. הם חיו כזוג במשך שנתיים בביתה של פושעת לשעבר ונאצית מוצהרת בשם פראו בלאסה. בעלת הבית רחשה בוז ליהודייה, אך באותה שעה אימצה אותה כבת. ברגעי כעס היא איימה עליה בהסגרה ובמוות, אותו היא תיארה באופן מוחשי, וסחטה ממנה תלושי מזון, אבל גם פינקה אותה בסבונים גנובים. "שנאתי את פראו בלאסה, סחטנית קרימינלית דוחה עם דעות נאציות, ועדיין אהבתי אותה כדמות אם", נזכרה יאלוביץ'. "החיים מורכבים".

אחרי שהבית בו חיה עם ברחרס נהרס בהפצצה היא עברה לגור עם בני הזוג קוך. אלו היו החודשים האחרונים למלחמה, כשהיה ברור שהצבא האדום צפוי לכבוש את העיר בקרוב ולהביא קץ למלחמה ולשואת היהודים. בעוד סביבה רוב הגרמנים ראו בכך אסון, יאלוביץ' ייחלה לרגע שבו היא תחזור להיות אדם חופשי ובעל זכויות וכוחות הצדק ימגרו סופית את גרמניה הנאצית. בתחילת אפריל 1945 הגיעו החיילים הרוסים לבית הקיץ, וארבע שנים של חיים כפולים הסתיימו: מארי יאלוביץ' קיבלה את שמה מחדש, אבל לא לפני אקט אחרון של פשע מלחמה וזמנים אבסורדיים.

החיילים פשטו על הכפר ואנסו את הנשים, בהן יאלוביץ'. "ישנתי בעליית הגג כשזכיתי לביקור מבחור ידידותי וחסון בשם איוון דדובורז. לא היה אכפת לי יותר מדי. אחר כך הוא כתב בעיפרון על פתק שהוא תלה על הדלת: 'כאן נמצאת ארוסתי ויש להניח לה לנפשה'. אחרי זה אף אחד לא הציק לי". גם יוהאנה קוך נאנסה. יאלוביץ מתארת ביובש את שקרה: "לאקט המיני הכפוי החד פעמי הזה היו השלכות, כפי שהתברר שבועות מאוחר יותר. במשך עשרות שנים היא ניסתה ככל יכולה כדי להיכנס להריון, ועכשיו זה קרה עם הרוסי הזה".

 

1889217-18

ביום שבו עברה קוך את ההפלה ידעה יאלוביץ' שהיא צפויה ליום קשה משלה. "למרות הידידות בינינו אמיל קוך זיהה אותי עם הרוסים, אותם אהבתי כשמשחררי. אני הייתי צריכה לשלם על מה שהם עשו לאשתו. זו לא היתה הפעם הראשונה. היחסים בין אשתו ואבי היו קשים לו מאוד וגם אני שילמתי עליהם. הוא היה הראשון כשעדיין הייתי בבית הספר. חשבתי שזה היה נורא. הוא תמיד היה הומאני, אנטי פאשיסטי ונאמן לנו, אבל אני הייתי צריכה לשם את המחיר ושנאתי אותו בסתר על כך… כשזה נגמר, הוא שאל: "למה אנחנו עושים את זה? הרגשתי כאילו אנחנו חייבים, אבל לא נהניתי מזה, ואני משער שגם את לא".אחרי המלחמה חזרה יאלוביץ' בודדה לביתה והחלה לבנות את חייה מחדש. היא החליטה להתחתן רק עם יהודי בעל השכלה גבוהה, ולא להכליל את הגרמנים בצורה גסה. ועדיין, השאלה כיצד היא יכלה לחיות בקרב אותם אנשים שרדפו ואנסו אותה, רצחו את בני עמה וחזרו להיות שכניה עם תום המלחמה נותרה פתוחה. בינואר 1946 כתבה יאלוביץ' לאהרון פריץ קליינברגר, ידיד שחמק מגרמניה ועלה לארץ ישראל ב-1939 והפך לימים לפרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית, והסבירה מדוע היא נשארה לחיות בברלין."אני בחיים, בריאה בנפשי ובגופי, אני מתחילה את לימודי באוניברסיטה ואני שמחה בחיי", כתבה. "אנא, אל תהיה מופתע אם אומר לך שאני מרגישה שהיגרתי כבר עכשיו. היגרתי מגרמניה של היטלר לגרמניה של גתה ויוהאן סבסטיאן באך, ואני מרגישה מאוד בנוח כאן. במלים אחרות, אני נחושה להישאר. ואלו סיבותיי: נולדתי וגדלתי כאן, ומבחינה הגיונית זהו ביתי (אולי אני צריכה להוסיף למרבה הצער אבל אלו הן העובדות). עייפתי ממלחמות. אני חוששת שאם אצטרך להתרגל לתנאים חדשים וכל הקשיים הכרוכים בכך, לא אתקדם בלימודי ללא השלווה שאני צריכה כל כך".יאלוביץ' הוסיפה כי חייבת להישאר נאמנה לזהות שלה. "אני יכולה לחיות כאן מבלי להציב דרישות לאיש. אני לא יכולה לשאת את הרעיון של חיים כפליטה או קבצנית, אני שמחה שכל השנים של שוטטות חסרת פשר וטעם בתנאים נוראים מאחורי. אני רוצה לדחות את הטיעון המקובל שגאווה לא מאפשרת לנו לחיות בארץ תאי הגזים. האם אתה חושב שהאספסוף בכל מקום אחר בעולם, אם היצרים שלהם היו משולהבים באופן חכם, היו מתנהגים באופן גרוע יותר מהאספסוף בגרמניה? גרמנים רצחו מיליוני יהודים, אבל גרמנים רבים סיכנו את חייהם והקריבו קורבנות גדולים כדי להציל אותי… יש לי את האומץ להיות מה שאני – אישה גרמנייה יהודייה".

הטיעון של "היגרתי מגרמניה של היטלר לגרמניה של גתה ובאך" מופרך וחלול. נראה שיאלוביץ' היתה מוכנה לעשות כל מאמץ אינטלקטואלי כדי לנקות את גרמניה מפשעיה ואת אלוהים מאחריות כדי שתוכל לחיות עם עצמה בשלום בארץ מולדתה. עלייה לארץ ישראל לא היתה אופציה מבחינתה. לימים היא הגדירה את הציונות ככישלון. "אני לא מאמינה שיש תשובה מוחלטת לשאלה היהודית", כתבה לקליינברגר, "רק תשובות אישיות. לכן הדבר הטוב ביותר הוא שנשאר במקום שבו אנחנו מרגישים בנוח".

אלוהים חומק מאחריות מזיכרונה של יאלוביץ', ששמרה על אורח חיים יהודי אחרי המלחמה. בהרצאה ב-1993 היא התייחסה להישרדותה ולשאלה אם מדובר בהתערבות אלוהית של אותו אחד שאפשר רצח של מיליון ילדים. "אין אנו יכולים לפתור את החידה", אמרה, "אנחנו צריכים להודות בבורתינו ולמצוא מקלט בשימוש במילה 'מזל', ולקבוע שזהו הגורם המכריע בכל סיפורי ההישרדות".

פרסומת חיצוני

Share Your Thoughts and Comments

הביעו את דעתכם

על הכותב FirstCall - מחלקת שיווק

אולי תרצו לקרוא

firstcall מענה אנושי

עור השפתיים: מאפיינים ביולוגיים וטיפים לטיפול נכון

עור השפתיים: מאפיינים ביולוגיים וטיפים לטיפול נכון מה לא עושים איתם….אוכלים, שותים, מנשקים, מדברים… מאז ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>